בין הכלים העומדים לרשותו של בעל דין בהדיפת הליכים משפטיים כנגדו עומדים ההתיישנות והשיהוי. ההתיישנות נחשבת יותר כזכות מכוח ה"דין" ולעומת זאת השיהוי נחשב כמגיע מעולם ה"יושר" – אם חוזרים אנו מאות שנים אחורה למשפט האנגלי.
ההבדל העיקרי בין השניים שהתיישנות הינה טענה הנצמחת בנסיבות יחסית ברורות של אי עמידה במועדים הקבועים בחוק, ואילו השיהוי צומח מנסיבות הרבה יותר גמישות ולא ברורות, אך בדרך כלל מתייחס לתקופות קצרות יותר מתקופות ההתיישנות.
קיים מתח ברור בין טענת התיישנות לבין טענת שיהוי. כך, למשל, אם על פי הדין בעל דין רשאי להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה של בית משפט, תוך 30 יום מיום מתן אותה החלטה, הרי שהוראה כזאת יוצרת חובה (להגיש תוך 30 ימים ולא יותר) וגם זכות (להגיש את הבקשה תוך 30 ימים ולא פחות). במצב כזה, באה טענת השיהוי, שוללת את הזכות ומותירה את בעל הדין חשוף לטענה של שיהוי, יוצרת חוסר בהירות וסכנה לכישלון ההליך עקב כך.
טענת השיהוי כטענת הגנה צמחה במקור בהליכים שצמחו אף הם מכוח דיני היושר, כמו בקשות לצווי מניעה, צווי עשה, צווים הצהרתיים וכדומה.
במהלך הדורות נוצרה מהילה איטית של הדינים האמורים וכך גם טענות השיהוי החלו מושמעות גם בנוגע לזכויות שצמחו "מן הדין".
במשך ניסיוני כעורך דין מאז 1995 היו פעמים לא מעטות שהיינו מתייחסים בחוסר סבלנות למצב בו עורך דין משהה נקיטת הליכים עד לרגע האחרון המותר על פי החוק, לרבות לעתים ניצול תקופות שאינן באות במניין הימים, כמו פגרות, שביתות וכדומה, אולם בפועל כל עוד הלה עמד בלוח הזמנים לא היה ניתן להעלות כנגדו טענת שיהוי. המצב השתנה עם השנים, וכיום נצברו מספר הלכות הקובעות, כי העובדה שבקשה הוגשה תוך מיצוי מקסימלי של הזמן להגשתה, עלולה להיות שיקול המביא לדחייתה (רע"א 262/08 נטו מלינדה סחר בע"מ נ' גולדיאן (25.5.2007); רע"א 9489/09 רוזנברג נ' בולוס גד תיירות ומלונאות בע"מ (14.2.2010); רע"א 7013/15 דונל נ' מועלם (22.10.2015)). הדברים אמורים בעיקר כאשר השיהוי פוגע פגיעה של ממש בהתנהלות הדיונית במועדים הקבועים, ומביא לעיכובו של ההליך.
יישום לכך נעשה לאחרונה בהחלטה של בית המשפט העליון (רע"א 6819/15), שמן הסתם ייעשה בה שימוש רב. בעניין זה הוגשה לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור במסגרת המועד החוקי. אך יחד עם זאת כטענה נוספת העלה המשיב את הטענה כי הבקשה לוקה בשיהוי ומונעת מרצון למשוך את ההליכים. בית המשפט העליון דחה את הבקשה אך ורק מהטעם של השיהוי (הגם שציין שדבר כזה ייעשה בנסיבות קיצוניות, וקבע כי נסיבות כאלה התקיימו באותו המקרה).
יתרה מכך בית המשפט אזכר פסיקה נוספת, חדשה אף היא, ובכל הנוגע לרשות ערעור על החלטות ביניים, בעוד התיק מתנהל והולך, קיימות שתי דרישות מבעל הדין (הלכת רוזנברג הנ"ל):
האחת, להגיש את הבקשה במהירות האפשרית בשים לב לנסיבות העניין.
השניה, להודיע לבית המשפט מהר ככל האפשר על כוונתו להגיש את הבקשה, מקום בו היא עלולה להשפיע על אופן ניהול ההליך.
דרישות אלה מתיישבות עם אופייה של טענת השיהוי וטענות מעולם היושר. טענות שמתיישבות עם סבירות, היגיון, שכל ישר ותום לב. עיכוב מכוון בהגשת בר"ע יש בו משום מצג כלפי בית המשפט והצד שכנגד, שאין בכוונת אותו הצד, להשיג על ההחלטה. וככל שהזמן חולף, לעתים הנסיבות משתנות ושמיעת הבקשה עלולה לגרום לעיכובים מיותרים, לנזקים ולהוצאות. במצב כזה הצד ששתק יהיה מושתק ממימוש האפשרות לבקש רשות ערעור.
נראה כי הלכה זו תיושם באופן משמעותי יותר דווקא בבקשות למתן רשות ערעור על החלטות ביניים, וזאת לנוכח המגמה המתמשכת לצמצם ככל האפשר את ההתערבות בהחלטות ביניים, כל עוד לא הסתיים ההליך. הדבר נעשה בתחילה על ידי החלטות שיפוטיות, לאחר מכן על ידי צו שצמצמם את עצם הזכות להגיש בקשות רשות ערעור בעניינים מסויימים, ועתה על ידי יישום דיני השיהוי.
ממש לאחרונה נעשה שימוש בהלכה חדשה זו כאחד מהנימוקים של דחיית בקשת רשות ערעור שהוגשה כנגד לקוח המשרד, על ידי צד שכנגד בנוגע לקבילות של ראיה. בית המשפט פסל את הראיה שביקש להגיש. הלה המתין חודשיים עם הגשת הבקשה, ואיחר גם בעדכון בית המשפט. ככל שכך קבע בית המשפט של הערעור כי אין להעניק רשות ערעור בנסיבות כאלה. (ברע 9289-09-15 מיום 4.2.2016).