כמו זוגות רבים אחרים, הם ישבו מולי, חוככים בדעתם כיצד לחלק את ממונם לאחר פטירתם. יש זוגות כאלה שהשאלה שתישאל להלן אינה עולה כלל על דעתם, ויש כאלה שהיא מהותית ביותר.
הזוג נשוי עשרות שנים, ויש להם ילדים. הזוג טרח ועמל במשך שנים על מנת לה
שיג את הרכוש שיש לו. כל אחד מבני הזוג מפרגן מאוד למשנהו, וכמובן שהוא הראשון לרשת את כל הרכוש לאחר הפטירה. אולם מה הלאה? הרצון הוא שבן הזוג הנותר בחיים ימשיך ויעביר את הרכוש, במצב שמור ככל האפשר, לילדים.
אולם מי יודע דרכי האהבה, ואם בן הזוג הנותר בחיים לא יחפש לו זוגיות חדשה, או אפילו ירצה להקים משפחה חדשה. ומה אם יושפע מחמת אהבתו, או אולי אפילו אי נעימותו, להעדיף את בן הזוג החדש או ילדיו, ולעתים יהיה זה המטפל או המטפלת שלו – ולהעביר בהוראת צוואה קלה את כל רכושו לבן הזוג החדש ו/או ילדיו ו/או הילדים החדשים המשותפים, וינשל את ילדי הזוג היושב מולי.
מה עושים? עורכים צוואה הדדית. האומרת כי במות בן זוג, יורשו הוא בן הזוג הנותר בחיים. ובמות בן הזוג השני, עובר העיזבון לילדים. דא עקא, הבסיס של כל צוואה הוא היכולת לשנות אותה. הכלל הבסיסי בחוק הירושה הוא שאי אפשר להגביל את זכותו של המצווה לשנות את צוואתו (סעיף 27 לחוק).
בא המחוקק ותיקן את חוק הירושה, וקבע תוקף וסנקציה למי שמנסה לשנה הוראת צוואה הדדית: וזו לשון החוק:
"צוואות הדדיות (תיקון מס' 12) תשס"ה-2005
8א. (א) בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות).
(ב) לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה:
(1) בחייהם של שני בני הזוג – המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים;
(2) לאחר מות אחד מבני הזוג –
(א) כל עוד לא חולק העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומב
קש לבטל את צוואתו יסתלק שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או מכל חלק בעיזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצוה שמת;
(ב) לאחר חלוקת העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי הצוואה ההדדית לעיזבון, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – ישיב את שווי המנה או החלק בעיזבון שירש;
(ג) הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה."
הסדר זה יפה אולם הוא לא פותר את הבעיה באופן הרמטי, וזאת משני נימוקים:
א. הוא אינו יכול למנוע את זכותו של בן הזוג הנותר בחיים לשנות את הצוואה. בן הזוג פשוט חייב לוותר על מה שקיבל על פי הצוואה. לדוגמה: אם מדובר בדירת מגורים שיש לשני בני הזוג חלקים שווים בה, הוא יצטרך לוותר על המחצית שקיבל על פי הצוואה, ואז יוכל לעשות במחצית שלו מה שירצה. לפחות המחצית של בן הזוג הנפטר תלך לילדים. ואז עולה השאלה האם יוכל לדרוש את חלקו על פי חוק הירושה, דהיינו לאחר שמחצית הדירה חזרה לעיזבון, האם בן הזוג הנותר בחיים יוכל לבוא ולומר "עכשיו אני רוצה לקבל את חלקי מכוח חוק הירושה" (קרי מחצית מהירושה, קרי רבע מהדירה). אם כך ייעשה, הרי שבן הזוג הנותר בחיים יחזיק 3/4 דירה ואותה יוכל להעביר למי שירצה, ורק רבע מהדירה ילך לילדים.
ב. הבעיה הנוספת ואולי החמורה יותר הינה שאי אפשר להגביל את זכותו של בן הזוג שנותר בחיים לעשות ברכוש מה שירצה ואפילו לכלות אותו, וזאת גם מבלי לשנות את הצוואה עצמה. וזה על פי הכלל הבסיסי בסעיף 42(ב) לחוק הירושה. דהיינו, בן הזוג נותר בחיים יוכל למכור את הדירה, ולהשתמש בכסף לכל צורך אחר, וזאת מבלי לשנות את הצוואה. אולם בפועל הילדים לא יקבלו כלום.
מה ניתן לעשות, אם בכלל?
ראשית, חשוב להבין כי אין פתרונות הרמטיים, אפשר רק לנסות ולהגביל מעט יותר את אפשרויותיו של בן הזוג הנותר בחיים לפעול בניגוד להסכמה. וכל הגבלה כזאת משמעה הכבדה על בן הזוג הנותר בחיים. עוד חשוב לזכור, כי בחלק נכבד מהפעמים אף אחד מבני הזוג אינו יודע מי ימות ראשון.
שנית, לי אישית יש שתי עצות בנושא זה, לבני הזוג המעוניינים בכך (יתכן ויש רעיונות נוספים):
– באשר לסיכון שבן הזוג הנותר בחיים ישנה את הצוואה: הסיכון הזה לעולם קיים. אולם על מנת למנוע אפשרות שציינתי, שבן הזוג הנותר בחיים יזכה בחלק מהירושה מכוח דיני הירושה (ראו לעיל), הייתי מוסיף הוראה בצוואה האומרת כי אם בן הזוג הנותר בחיים ירצה לשנות את צוואתו, אז הילדים הם היורשים החוקיים של כל עזבונו ויזכו במקומו של בן הזוג הנותר בחיים (וכך לא יוותר ואקום שיוכל להתמלא על ידי חוק הירושה). לעניין זה ראו סעיף 41 לחוק הירושה.
– באשר לסיכון שבן הזוג הנותר בחיים לא ישנה את הצוואה אולם יכלה את הרכוש: ניתן להגביל אפשרויות של מכירה של הרכוש או משכונו, למשל על ידי הערת אזהרה על צורך בהסכמה של הילדים לפעולה חריגה של מכירה או משכון של הדירה. זהו פתרון טוב במקרים שבהם רוצים גם את השקט, שהנכס ימשיך להישאר על שם בן הזוג, לשקט נפשי שלו, והוא יקבל את השכירות כל עוד הוא חי, אם היא דירה נוספת, מושכרת, או ימשיך לגור בדירה כל עוד הוא חי, אם זו דירת המגורים. ואפשר לקבוע שאם הוא יצטרך את הכסף מהדירה לשם טיפולים מיוחדים רפואיים וכו', אז לא יהיה צורך בהסכמה וכדומה. במלים אחרות, אפשר לעצב את ההערה על הצורך בהסכמה כך שתאפשר לבן הזוג לחיות חיים טובים, וגם להגביל את האפשרות לעשות פעולה פזיזה ברכוש היקר שצברו בני הזוג.
לסיום, מניסיוני, הנושא הזה של קביעת הוראות כאלה, הוא מאוד עדין. הוא דומה במידה מסוימת לחתימה על הסכם ממון לפני נישואין, אולם הרבה יותר חמור.
בן זוג שדורש הוראה כזאת אומר, במובלע, כי הוא אינו סומך כל כך על בן הזוג הנותר, בן הזוג איתו הוא כבר חי עשרות שנים… יש גם לזכור, ולהזכיר לבן הזוג המתעקש, שלא תמיד ניתן לדעת מי ימות ראשון…
יחד עם זאת לעתים צריך להסביר לבני הזוג [ובעיקר לבן הזוג המתנגד/מסתייג], כי סעיף כזה שומר גם עליו מפני אפשרות של הילדים או בן הזוג החדש לנסות ולהשפיע עליו לאחר שיוותר לבדו. האהבה היא עיוורת, ולעתים עלול לעשות פעולות בלהט ההתאהבות הראשונית, שיצטער עליהן לאחר מכן. כך הסעיף הזה שומר עליו מפני פעולות פזיזות כאלה.
צריך לבדוק כל מקרה לגופו, ובהרבה עדינות ורגישות.
עוד הערה לסיום: חשוב מאוד הניסוח של הצוואה במקרים כאלה. באחד המקרים, הוראת הצוואה אמרה כי הבעל מוריש את הרכוש לאישה (איתה חי למעלה מחמישים שנה באושר) רק אם לא תתחתן פעם שניה. האלמנה, בת קרוב לגיל שמונים, ביקשה לקיים את הצוואה אולם אז נשאלה: "כיצד נדע שלא תתחתני שוב?". ניסוח ההוראה הוא הבעייתי, ולכאורה ניתן יהיה לדעת שהיא לא תתחתן… רק לאחר שתמות. בסופו של דבר פתרנו את הבעיה אולם סוף מעשה במחשבה תחילה!
בהצלחה!
תודה על ההארות על התובנות החכמתי בברכה ליאתי
בשמחה!