עבודת הדוקטורט שלי עסקה בשאלת "הבאתם לקיצם של חוזים ארוכי טווח". היא נכתבה בהנחייתו של פרופ' שחר ליפשיץ, כיום דיקאן הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר אילן. 

למצגת שליוותה הרצאה בעקבות הדוקטורט – הקישו כאן

להלן תקציר הדוקטורט:

תקציר

1. נושא המחקר

מחקר זה בוחן לראשונה, באופן כולל, את סוגיית התרתם של חוזים ארוכי טווח: האם יש קווים מאפיינים להסדרים הפרטיקולריים (הן במישור של תחומי משפט, והן במישור של משפט משווה) בכל הנוגע לתחומים, שבהם התקשרות ארוכת טווח הינה טבעית ונפוצה? האם הסדרים אלה עונים על הצרכים המיוחדים של יחסים ארוכי טווח (ובין היתר – ודאות יחד עם גמישות; הבטחת החזר ההשקעה; מניעת אופורטוניזם במקרה של שינוי נסיבות, הגורם לשינוי מערכת הכוחות בין הצדדים, ועוד)? האם הם יוצרים מערך הרמוני, העשוי להוות בסיס עיוני כולל לשאלת התרתם של חוזים ארוכי טווח?

2. מערך המחקר

2.1 שיטת המחקר: מחקר השוואתי כפול – השוואה במובן של תחומי משפט שונים: דיני ההפצה (משפט מסחרי – בהם נדון בפרק השלישי), העבודה (תחום ייחודי, מאפיינים קוגנטיים – בהם נדון בפרק הרביעי), השכירות (דיני הקניין – בהם נדון בפרק החמישי) והשותפויות (דיני התאגידים – בהם נדון בפרק השישי) וכן במובן של שיטות משפט שונות – האמריקאית, האנגלית והישראלית, כאשר לעתים הוספנו שיטות משפט נוספות.

2.2 "שפת המחקר": היקף החומר ותחומיו השונים חייבו קביעת שפה המאפשרת איסוף, קטלוג וניתוח אחיד של הנתונים השונים. שפת המחקר, המוצגת בפרק השני, כוללת בין היתר את המרכיבים הבאים:

2.2.1 סיווג לקבוצות טיפוסיות של חוזים ארוכי טווח: הדין מחלק חוזים אלה לשלושה סוגים עיקריים – חוזים לתקופה קצובה (המכונים כאן: "חוזים מושלמים"), לתקופה שאינה קצובה ואינה ידועה מראש ("חוזים חסרים") וחוזים קצרים ומתחדשים, היוצרים מערכת יחסים מתמשכת (- "חוזים מתחדשים" או "יחסים ארוכי טווח").

2.2.2. כללי הכרעה: בשל ריבוי כללי ההכרעה בשיטות השונות קבענו סדרה כללית על פי המתווה הידוע והמוכר בן 4 הכללים של קלברזי ומלמד: כלל 1: אכיפה מלאה של החוזה (כלל קנייני לטובת הצד האוכף). כלל 2: פיצוי במקרה של התנערות מהחוזה (כלל אחריות לטובת הצד האוכף). כלל 3: התרת החוזה ללא תנאי (כלל קנייני לטובת הצד המתיר). כלל 4: חיוב הצד המתיר לקיים את החוזה תוך מתן פיצוי לו (כלל אחריות לטובת הצד המתיר).

2.2.3. צידוקים: לשם בחינת הצידוקים לקביעת כללי ההכרעה, קטלגנו את התיאוריות החוזיות לשלושה צידוקים מאחדים ומייצגים: צידוק הרצון (שיקולי אוטונומיה, רצון הצדדים), התועלתני (ניתוח כלכלי של המשפט) והחברתי (שיקולים חברתיים – הדדיות, הגשמה משותפת של מטרת החוזה, ועוד).

2.2.4. פרמטרים נוספים: אנו עושים שימוש במדדים נוספים לניתוח הדין הפוזיטיבי ובין היתר: האם הדין מייחס חשיבות לשאלה מיהו המתיר/האוכף (למשל – המעביד או העובד וכו'); האם הדין מייחס חשיבות לנזק העלול להיגרם לצדדים, למניעיהם וכדומה.

3. ממצאים עיקריים של המחקר המשווה (פרק שביעי)

3.1 כלל ההכרעה הדומיננטי הוא כלל 2 הנ"ל (קרי אפשרות גמישה להשתחרר מהחוזה בכפוף למתן פיצוי – הודעה סבירה, הליך הוגן ולעתים גם תשלום כספי). עם זאת, הוא דומיננטי מדי ביחס לאחרים ולכן אנו ממליצים לעצב את הכללים מחדש.

3.2 הצידוק הדומיננטי של הדין הקיים הוא צידוק הרצון. עם זאת, בעשורים האחרונים יש התפתחות מהותית בכוחו של הצידוק החברתי. בצידוק התועלתני נעשה שימוש מועט, בעיקר בתחום המסחרי.

3.3 סעדים מיוחדים, המאפיינים את החוזים השותקים ולעתים גם את המתחדשים, הם החובה לתת הודעה סבירה בטרם ביטול החוזה, והצורך בקיומו של הליך תקין ובתום לב בטרם הביטול, גם כאשר הצד המתיר רשאי לבטל את החוזה ללא עילה.

3.4 שיטת הסיווג שמה דגש רב מדי על רצון הצדדים ולשאלה הצורנית. זאת ועוד, לדין יש בעיה מהותית עם ההסכמים המתחדשים וכלל ההכרעה שיחול עליהם.

3.5 בנוגע לפרמטרים – הם נלקחו בחשבון במידה כזו או אחרת לצורך איזון הבעייתיות של שיקול הרצון, אם כי הדבר נעשה (אם בכלל) בדיעבד, מה שהוביל לכך שלא תמיד ניתן להם המשקל הראוי.

4. מסקנות והצעות (פרק שמיני)

4.1 יש להתייחס באופן נפרד וייחודי להתרת חוזים ארוכי טווח, תוך התאמת צרכיהם המיוחדים.

4.2 המאפיינים המשותפים שמצאנו יוצרים מצע ראוי להכנת מודל כללי רב-תחומי.

4.3 קביעת מתחם כללי הכרעה, המביא בחשבון את הצרכים המיוחדים של חוזים ארוכי טווח: כלל א': התרה ללא תנאי. כלל ב': התרה בתנאי שתקויים פרוצדורה מתאימה (הודעה סבירה ו/או הליך הוגן). כלל ג': התרה בתנאי שישולמו פיצויים. כלל ד': אכיפה כנגד תשלום פיצוי לצד המתיר. כלל ה': אכיפה מלאה בצירוף תחליפי קיום.

4.4 ביטול הסיווג הקיים, הנשען על פרמטר אחד בלבד (תקופת החוזה). אנו מציעים לעשות שימוש בּכְלִי האיזון, וליצור מבחן גמיש, המבוסס על מספר פרמטרים חשובים שיש לשקלל את כולם: רצון הצדדים בנוגע לתקופת ההתקשרות (האם גובש או נותר ערטילאי?); אופי היחסים שבין הצדדים (פורמאלית / מסחרית / אישית?); כוחם היחסי של הצדדים (יחסים של צד חזק – חלש או יחסים מאוזנים); הסתמכות ונזק: האם היתה השקעה, שינוי מצב לרעה, האם ייגרם נזק לצד האוכף עקב ההשתחררות של הצד המתיר מההסכם?

4.5 השיקלול בין הפרמטרים השונים בנוי כך שסעדי הקיצון הינם הסעדים ה"קנייניים" – אכיפה והתרה, ומשקלם במסגרת כלל הסעדים, אינו גבוה. אנו מעדיפים, בכל הנוגע לחוזים ארוכי טווח, ליתן משקל גבוה יותר לכללי האחריות ובהתאם אנו מחלקים את תחולתם של כללי ההכרעה.

4.6 בהתאם לכך, בפרק התשיעי אנו מציגים מודל מובנה ולוגי לקבלת החלטות במקרים אלה. לאחר הצגת המודל אנו מבקרים אותו, תוך שנעבור מחדש על המשפט הפוזיטיבי ונבחן את התוצאות במקרה של יישום המבחן האמור וכללי ההכרעה. התוצאות מעידות, כי במרבית המקרים כלל ההכרעה בדין הקיים תואם את כלל ההכרעה היוצא, על פי המבחן המוצע, ובמיעוט המקרים כלל ההכרעה על פי המבחן המוצע הינו ראוי ורצוי יותר מאשר הכלל הנוהג.

4.7 לסיום המחקר אנו נפתח חלון ליישום המודל בתחומים אחרים במשפט הישראלי, שלא נחקרו לעומק במחקר זה. התמונה הראשונית מעלה, כי גם כאן כי המבחן המוצע מאזן נכון יותר בין האינטרסים של הצדדים.