כלל ראשון: ברר רצונך. כלל שני: נסח אותו בפשטות ובצורה מדוייקת

הנקודה החשובה ביותר שעלינו להזכיר לעצמנו לפני שאנו מתחילים בכתיבת צוואה, הינה כי השימוש בה ייעשה לאחר שלא נהיה כאן בעולם, ולא ניתן יהיה לשאול אותנו למה התכוונו. על כן, לאחר שהחלטנו מה אנו רוצים, עלינו לוודא כי הדברים ייכתבו בצורה ברורה ופשוטה ככל האפשר על מנת שלמי שיקרא אותה לא יהיה ספק מהו רצונכם.

במהלך השנים ראיתי כל מיני סוגים של כשלים ניסוחיים שגרמו לבעיות רבות. בעיה בהבנת רצונו של המצווה, בעיה ביכולת ליישם את רצונו, ובעיה שנוצרת כתוצאה ממחלוקות שנוצרות בין צדדים שונים, שכל אחד סבור שהצוואה לטובתו.

כשל ביכולת ליישם את רצונו של המצווה

לפני שאציג מקרה שאגיע אלי לאחרונה, אציג מקרה אחר, מלפני כמה שנים, המבהיר בעיה ביכולת ליישם את רצונו של המצווה. המצווה כתב שהוא מצווה את כל רכושו לרעייתו, בתנאי שלא תתחתן בשלב מאוחר יותר. עתה נשאלת השאלה, מה נעשה עם הצוואה הזאת? האם נרשום את הרכוש על שמה? לכאורה, היא זכאית לו רק אם לא תתחתן. וכיצד נדע שלא תתחתן? נמתין עד פטירתה? עורך צוואה מנוסה היה צריך לעמוד על נקודה זו. כך, למשל, אין למצווה התנגדות שאלמנתו תתחתן. אולם הוא ירצה כי במצב כזה הרכוש יעבור לילדים. זה כבר עניין שאפשר לנסחו, וגם להגן על הרכוש הנדלני באמצעות הערת אזהרה, למשל. וכן הלאה.

כשל ביכולת להבין את רצונו של המצווה

ועכשיו לעיקר. הגיע אלי לאחרונה מקרה שבו נוצרה בעייה פרשנית, והוא מהווה דוגמה לאופן בו ניסוח לא מדוייק גורם לבעיות פרשניות קשות. עיון קל בצוואה מיד העלה את הכשל שבה, כדלקמן.

הצוואה מחולקת לשלושה סעיפים עיקריים. סעיף 1: "הרכוש", מגדיר מהו הרכוש. סעיף 2: "חלוקת רכוש", מתייחס לרכוש ספציפי המחולק על פיו, וסעיף 3: "יתר הרכוש", המתייחס כשמו, ליתר הרכוש.

הצוואה משנת 2000. המצווה נפטרה בסוף 2015.

וכך קובעת המצווה:

"2. חלוקת רכוש.

2.1 בית המגורים הנמצא ברחוב…

2.1.1 הנני קובעת כי לאחר פטירתי תימכרנה זכויותי בבית המגורים למרבה במחיר תוך 4 שנים.

2.1.2 התמורה שתתקבל בגין המכירה תתחלק בחלקים שווים בין שני בניי: פלוני – 50%. אלמוני – 50%…."

נעצור כאן – מתעוררת בעיה ראשונה: המצווה לא כותבת על שם מי יירשם הבית לאחר הפטירה. לכאורה הדבר ברור מהסעיף, אולם לא ניתן ללכת לטאבו עם סעיף כזה, מכיוון שהמצווה אינה קובעת מי יקבל את הזכויות בבית. היא רק קובעת שהוא יימכר, והכסף שיתקבל יחולק שווה בשווה בין שני בניה. וזאת מעבר לנושא שהמצווה מחייבת את ביצוע המכירה וכו', שלכך לא ניכנס. אולם זו בעיה קטנה שניתן לפתור אותה באמצעות פרשנות, לעומת הבעיה שתתעורר בהמשך.

"2.2 כספים וחשבונות בנקים

2.2.1 הנני קובעת, כי כפוף לאמור בסעיף 2.2.2 להלן, כל הכספים אשר לי ואשר יהיו לי והכספים בחשבונות בנקים ובתוכניות חסכון יתחלקו כדלקמן:

2.2.1.1 20% מהכספים לבני פלוני ורעייתו פלונית.

2.2.1.2 20% מהכספים לבני אלמוני ורעייתו אלמונית.

2.2.1.3 60% הנותרים יחולקו בחלקים שווים (10% כ"א) לכל אחד מששת נכדיי.

2.2.2. ….

2.2.3 הנני קובעת כי אם חלילה לא יהיה בחיים ביום פטירתי מי מהנזכרים לעיל, יחולו הוראות סעיף 4 להלן"

סעיף זה אף הוא מעורר בעיות פרשניות:

ראשית, האם הרעיות מקבלות חלק בירושה בשל היותן רעיות, או בלי קשר לכך. במלים אחרות, אם פלוני יתגרש מפלונית, האם עדיין היא זכאית לקבל חלק בירושה?

שנית, כוונת המצווה להעניק חלק בצוואה לכל נכד ונכד מנכדיה. מה קורה אם יוולדו בעתיד, לאחר הצוואה, נכדים נוספים. האם הם יקבלו חלק יחסי בירושה אם לאו.

שאלה שלישית, מתעוררות בעיות קשות בנוגע ליישום סעיף 4 אליו מפנה סעיף 2.2.3 שאינו סעיף 4 אלא כנראה סעיף 3.5, כפי שנראה להלן.

"2.3 תכולת בית המגורים

2.3.1 רהיטי הבית העתיקים – לבני אלמוני ולרעייתו אלמונית.

2.3.2 יתר ריהוט הסלון למעט האמור בסעיף 2.3.1 לעיל – לבני פלוני ולרעייתו פלונית.

2.3.3 יתר החפצים האישיים…תתחלק בין שתי משפחותבני, פלוני ואלמוני…"

ושוב גם כאן מתעוררת שאלה דומה לשאלה הקודמת, ולא נתעכב עליה.

"2.4 ספרים…"

עד כאן סעיף המתייחס לרכושה של המצווה. לכאורה לא נותר רכוש כלל לחלוקה. ואז מגיע סעיף 3.

"3. יתר הרכוש

3.4 את כל יתרת רכושי (למעט המפורט בס"ק 2.1 עד 2.4 לעיל) מכל מין וסוג שהוא, הנני מורישה לשני בני פלוני ואלמוני בחלקים שווים ביניהם.

3.5 הנני קובעת, כי אם חלילה לא יהיה בחיים ביום פטירתי מי מהנהנים הנזכרים בצוואתי ירשו את חלקו כמפורט בצוואה זו – בחלקים שווים ביניהם – בני המשפחה האחרים של אותו בית אב לאמור: בני משפחת פלוני או בני משפחת אלמוני – לפי המקרה.

4. 4. הנני קובעת במפורש כי אני רשאית, בכל עת שארצה, לבטל או לשנות את צוואתי זו, להוסיף או לגרוע ממנה כרצוני. כל שינוי כזה יהיה מחייב, אם ייעשה, בכתב, ובנוכחות עדים, כנדרש על פי הדין."

הקושי הפרשני

עתה, אילו המצב בשנת 2015, בעת פטירת המצווה, היה זהה למצב בו ערכה את הצוואה, אז אין לנו בעיה עם הצוואה, למרות הקשיים הפרשניים שבה. אלא שהמצב השתנה, עת בשנת 2011 נפטר הבן פלוני, ועל פי צו ירושה ירשה את מלוא חלקו, רעייתו, פלונית. לאור מצב זה מתעוררת השאלה מי בא במקום הבן פלוני – האם רעייתו, שלרשותה יש צו ירושה מחייב והיא יורשתו החוקית, או שמא בני המשפחה של אותו בית אב בחלקים שווים ביניהם. ומי הם אותם בני משפחה – רעייתו וילדיו או רק ילדיו?

לעניין זה נאמר, כי בהחלט יתכן ובצוואה ייקבע הסדר אחר ושונה מהסדר הכללי של צו הירושה לטובת פלונית. קרי, נכון שאלמונית הינה יורשתו של פלוני, אולם לגבי עזבון המצווה הנוכחית, יש הסדר שהיא קבעה והוא מחייב.

ועתה נשאלת השאלה – האם סעיף 3.5, שנמצא תחת כותרת סעיף 3, החל רקעל "יתר הרכוש" – יחול במקרה שלנו גם על הרכוש המוזכר בסעיף 2, או שמא הוא יחול רק על "יתר הרכוש", ככל שקיים.

ונבהיר. ניקח למשל את הבית. נניח שפלוני זכאי לקבל מחצית מהבית (או מחצית מהתמורה שתתקבל בגין מכירתו). מי יורש את המחצית הזאת? אם סעיף 3.5 מתייחס רק ל"יתר הרכוש" הרי שהוא לא חל על הבית, ומי שמקבל את הבית היא יורשתו החוקית של פלוני – רעייתו. ואם נאמר כי סעיף 3.5 מתייחס לכל הרכוש, והמיקום שלו הוא מוטעה, אז היורשים המוזכרים בסעיף 3.5 הם היורשים של הבית. יש לכך משמעות של מאות אלפי שקלים.

נלך עתה לסעיף 2.2.1.1 המקנה לפלוני ולרעייתו 20% מהכספים בבנק. שאלה ראשונה הינה האם המשמעות היא שיורשי פלוני יורשים את כל ה-20% או שמא רק מחצית, מכיוון שלפלונית מגיע ממילא 10%. ושאלה שניה הינה מיהו היורש של חלקו של פלוני. ילדיו ו/או רעייתו, או רק רעייתו – הן כפי ששאלנו מקודם, והן מכיוון שתאמר פלונית, שכספים אלה נועדו לשמש אותה ואת בעלה, ולגבי הנכדים יש הסדר ספציפי לגבי הכסף.

לנימוק טענתה, פלונית תטען, כי סעיף 3.5 הינו חלק מסעיף 3.

לנימוק טענתם ילדיה יטענו,כי נפלה טעות סופר/דפוס במיספור ולכן יש לראות את סעיף 3.5 כאילו הוא סעיף 4:

ראשית, מכיוון שסעיפים 3.1-3.3 כלל אינם בנמצא.

שנית, סעיף 3.5 היה אמור להיות סעיף 4 וזאת מכיוון שסעיף 2.2.3 מפנה לסעיף 4 – ולסעיף 4 הנוכחי אין שום משמעות בהקשר של סעיף 2.2.3, שלא כמו סעיף 3.5 הצמוד אליו. אגב, גם אז, תתעורר השאלה, מדוע רק סעיף 2.2.3 מפנה לסעיף 4 (או 3.5) ואילו הסעיפיםהאחרים שותקים בנוגע לכך – זה עלול להיות פתח לטענה של פלונית, כי רק בנוגע לכספים הולכים לסעיף 3.5 אולם לא בנוגע לבית.

ושלישית, מכיוון שסעיף 3.5 במיקום של סעיף 3 הינו כמעט חסר משמעות, שהרי המנוחה חילקה את כל רכושה בסעיף 2, ולא ציפתה לחלק עוד רכוש בסעיף 3 – אלא מדובר בסעיף סל בלבד שנועד ליתר ביטחון.

הניסוח האמור הוא פתח לשלל בעיות נוספות, לדוגמה. אם מי שנפטר הוא לא אחד הבנים, אלא אחד הנכדים. ונכד זה התחתן ונולדו לו ילדים – לכאורה, ראוי שרעייתו/ילדיו יירשו אותו. אולם הדבר אינו ברור כלל מסעיף 3.5, על פיו אחיו והוריו אמורים לרשת אותו.

תוצאות הקושי הפרשני

לקשיים פרשניים כאלה יש מספר השלכות.

הראשונה, ספק גדול אם הרשם לענייני ירושה יקיים צוואה כזאת, פשוט מכיוון שלא יידע כיצד לנסח את הצו ומיהו היורשים.

השניה, העובדה שהצוואה ניתנת לפרשנויות שונות, שלכל אחד מהם נפקות כספית אחרת, עלולה לעורר מחלוקות ומריבותבין היורשים.

אז מה עושים לפני שמנסחים את הצוואה?

ראשית, חשוב לערוך צוואה אצל עורך דין המתמחה בנושאי צוואות ומודע לקשיים הפרשניים האמורים.

שנית, לברר מהו הרצון של המצווה וכיצד אני מביא אותו לידי ביטוי.

שלישית, לקרוא את הצוואה מילה במילה ולנסות להבין מה היא אומרת, וכיצד תקויים. לחשוב תוך כדי קריאת הצוואה, "מה קורה אם…" קרי שהמצב לא יישאר כך, ועלולות להיות התפתחויות כאלה ואחרות. האם הסעיפים עדיין תקפים או שהם מעוררים קשיים. לבחון האם הצוואה מנוסחת בצורה קלה, בהירה ומובנת לכל נפש. יחד עם זאת האם אין בה דילוגים או "חורים" מבחינת הניסוח וההסדר.

ומה עושים במקרה שנתקלים בצוואה כזאת לאחר הפטירה?

ראוי להוביל להסכמה בין היורשים שתפשט את הצוואה. לדוגמה, הסתלקות. במקרים קיצוניים ראוי שהיורשים יוותרו על הצוואה ויילכו לכיוון של צו ירושה. אפשר להוסיף הסכם לחלוקת עיזבון בצורה המקובלת על הצדדים. ובמנגנון של הסכמה לתקן את הכשלים, אחרת על היורשים להבין כי המחלוקות עלולות לגרור אותם לשנים של דיונים משפטיים ארוכים, מייגעים, ובעיקר – יקרים, תוך קריעת המשפחה.

בהצלחה!